בן סוניה ומשה. נולד ביום ח' בטבת תשמ"ב (3.1.1982) בברית-המועצות, אח לריקי ולשי. הוא נקרא על שם דודו של אביו שנפל במלחמת-העולם השנייה. כבר מילדות אהב ישעיהו, יאשה בפי חבריו, כדורגל, טלוויזיה וטיולים. הוא היה ילד חייכן וחברותי, בוגר ועצמאי. אביו מספר עליו שבילדותו היה נותן לו עשרה רובל כדי שיקנה לעצמו מכל טוב בשוק, אך הוא נהג לשלם מבלי לבקש עודף. האב, שהיה עובר אחר כך בשוק, היה מקבל את העודף שבנו השאיר ברוב תמימותו למוכרים. בכפר היו לישעיהו חברים רבים, בוגרים ממנו, דבר שלא הפריע לו להיטמע בתוכם ולהיות לחלק מהם. קשר הדוק היה לו עם אחותו ריקי, הבוגרת ממנו בשנתיים. ישעיהו החל את לימודיו בברית-המועצות, שם למד עד לכיתה ג'.

ישעיהו עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1990 והתגורר בנתניה. הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי "הלל צור". כתלמיד חכם ושקט, השתלב בכיתה במהירות ולמד את השפה בזמן קצר ביותר. בתוך שנה מעלייתו, החל לעזור לצוות המורים בקליטת העולים החדשים הנוספים שהצטרפו לבית-הספר. ישעיהו רכש לו חברים רבים מהכיתה ומבית-הספר ובילה איתם גם בשעות אחר הצהריים. בתיכון למד בבית-הספר "שרת" בנתניה במגמת ביולוגיה ומחשבים וסיים בציונים טובים. על אף שגר במרחק דקות ספורות בלבד מבית-הספר, היה מגיע בכל בוקר שנייה אחרי שהמורה נכנסה, מפזר חיוכים מבוישים.

לישעיהו היה יחס מיוחד לזמן. שום דבר לא "בער" לו. כאשר החבר'ה קבעו להיפגש בשעה מסוימת, נהגו להגיד לו שעה מוקדמת יותר, אך לעתים היה מאחר גם כך. כשהיה מסתובב ברחוב, נראה כאילו יצא משבועון אופנה יוקרתי - לבושו תמיד מוקפד, אלגנטי ומושקע.

ישעיהו אהב לשחק כדורגל, לבלות במסיבות וללכת לים עם החבר'ה. בערבי שישי הקפיד לצאת למסיבות עם כל החבר'ה ומי שלא היה בא - היה נתון למסע שכנועים אינטנסיבי מצד ישעיהו. חבריו נהגו לכנותו "פשע", כינוי שנשא בגאווה רבה. כאשר חיזר אחרי בחורה, עשה זאת עם מלוא הגינונים והטקס, כך שגם גדול המאהבים היה מחוויר לעומתו.

ה"חיידק" של מג"ב נכנס בו במהלך "יום החילות" שהשתתף בו כשלמד בכיתה י"ב. הביתן הראשון שנכנס אליו היה הביתן של מג"ב. וכאשר יצא ממנו, לא היה לו ספק היכן הוא רוצה לשרת.

ישעיהו התגייס לצה"ל ביולי 2000. כאשר הגיע לבקו"ם, התברר לו שלצבא תכניות שונות עבורו והוחלט לגייסו לנח"ל. ישעיהו, בעקשנות האופיינית לו, סירב להתפנות מהבסיס עד שישלחוהו למג"ב. לאחר ארבעה ימים התמלאה בקשתו והוא נשלח לבסיס הטירונים של מג"ב בבית חורון והצטרף לפלוגת "געש".

בסופי השבוע, למרות האימונים המפרכים והמתישים, היה נח מעט ומיד מתכנן לאן לצאת בערב. לאחר הטירונות יצא ישעיהו לקורס חובשים, שבסיומו הוצב במערת המכפלה בחברון. בתחילה לא אהב את השירות שם, אך עם הזמן התרגל אליו ולמד לחבבו. לאחר חודשים אחדים, עבר לשרת כחובש במפקדת הגדוד ואחר-כך עבר לחבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק). על אף חבלי קליטה קשים בחברון, התאהב במקום ובאנשים ולא הסכים להצעות לעבור משם. למרות אהבתו לשירות, ספר את הימים עד ליציאה הבאה שבה יהיו בילויים אינסופיים ומפגשים עם החבר'ה בים.

ישעיהו תמיד הרגיע את חבריו שהשירות שלו אינו מסוכן ואין צורך לדאוג לו, ונטע בהם את הביטחון שלעולם לא ייפגע. הוא היה אדם מיוחד, יוצא דופן. ישעיהו רחש כבוד רב לזולת ושילב בתוכו אופי רגיש ואוהב, איכפתי וסובלני, אך גם עיקש ועומד על עקרונותיו. הוא היה אדם אמיץ ואחראי, שניתן לסמוך עליו בעיתות מצוקה ואף הוכיח זאת לא פעם. ישעיהו רחש כבוד תמידי להוריו והקפיד שלא לגרום להם דאגות. הוא נהג להתקשר אליהם עם הגיעו לבסיס וגם מהדרך. תמיד נהג לעזור ולהקשיב, לא הכביד על סביבתו ומעולם לא התלונן על מחסור כלשהו. בן דודו וחברו הקרוב, מתתיהו יעקובוב, סיפר עליו שהיה נבון ותלמיד מצטיין ותיכנן ללמוד משפטים לאחר שירותו הצבאי. לדבריו, ישעיהו היה מורעל על השירות הצבאי ולמרות הקשיים בחברון לא התלונן. ישעיהו היה גאוות המשפחה. "כשהוא היה מגיע הביתה, אבא שלו היה מקבל אותו בהצדעה. נותן לו כבוד. היתה לו בכיס תמונה שלו במדים והוא היה מראה אותה לכולם בגאווה."

סמ"ר ישעיהו דוידוב נפל בקרב בחברון ביום י"א בכסלו תשס"ג (15.11.2002). באותו יום שישי, ירו שלושה מחבלי ג'יהאד על קבוצת מתפללים שחזרה מתפילת ערב שבת. ישעיהו הוקפץ לשטח בתפקיד הקשר של מפקדו. הוא יצא מהג'יפ, חבוש קסדה ולבוש שכפ"ץ כדי לטפל בפצועים. שני קליעים פגעו בכתפו השמאלית והכריעו אותו. בקרב זה נהרגו עוד תשעה לוחמים ושלושה מאנשי כיתת הכוננות של היישוב. לדברי אלוף המרכז, הלוחמים נפגעו כשהם חותרים למגע עם המחבלים ומחלצים פצועים תוך גילוי אומץ-לב והקרבה ומימשו בכך את הערכים הנעלים של צה"ל.

ישעיהו נפל חודש וחצי לפני שמלאו לו עשרים-ואחת. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.